הערך המקודש ביותר, במיוחד בחברה דמוקרטית, הוא ערך החיים. לאף אדם אין את הזכות לגדוע חיים של אדם אחר וכאשר הדבר נעשה, יש למצות את הדין עם מבצע העבירה. לשם כך, קובע החוק הפלילי בישראל עונשים חמורים על עבירות שתוצאתן היא גרימת מוות לאדם אחר. עם זאת, אין דינו של רצח ביודעין ובכוונה תחילה, לחוסר תשומת לב ורשלנות שגרמו בטעות למותו של אדם.

אי לכך, קובע חוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: “חוק העונשין”), מספר עבירות המתה שיש עונש לצדן, אך במקביל הוא מגדיר גם מדרג חומרה של עבירות. העבירה שהיא לכאורה הקלה ביותר, היא עבירה של גרם מוות ברשלנות. העבירה הבינונית בחומרתה – גם כן לכאורה כמובן – היא עבירת הריגה. העבירה החמורה ביותר, גם באופן טבעי וגם מבחינה מוסרית, היא עבירת רצח.

במאמר שלהלן, נעסוק במונח המכונה “עבירות המתה”. במילים אחרות – נעסוק בכל עבירות ההמתה הקבועות בחוק העונשין, שהוא הקודקס הפלילי הגדול ביותר בחוק הישראלי. בין היתר, נגדיר כל אחת מן עבירות ההמתה המוגדרות בחוק וכן נסביר מהם הרכיבים הנדרשים לשם הוכחת כל אחת מאותן עבירות. לאחר מכן, נסביר מה כדאי למי שנעצר בחשד לביצוע עבירת המתה – לעשות בהקדם וכל זאת לידיעתכם\ן הגולשים והגולשות, כדלקמן:

הערה לפני שנתחיל – המאמר שלהלן הוא מאמר כללי בלבד ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי. לשם כך רצוי לתאם פגישת ייעוץ עם משרדנו.

מהן עבירות המתה – הסבר כללי:

המונח עבירות המתה הוא שם כולל לעבירות שתוצאתן גורמת – לצערנו – למותו של אדם אחר. כמובן שישנם מקרים שבהם מוות של אדם אחר לא נגרם בכוונה או בשל רצון לגרום לכך, אלא בשל רשלנות או חוסר תשומת לב. כך לדוגמא, במקרה של פועל שנופל בשל תחזוקה לקויה של אתר בניה, או לחלופין אדם שמתחשמל עקב תחזוקה לקויה של שקע חשמלי. מצד שני, ישנן עבירות המתה שמתייחסות למקרים יותר גבוליים, כלומר – במקרה שבו קשה להוכיח כוונה ורצון ברור וחד משמעי להביא למותו של אדם אחר. כמו כן, ישנם מקרים שבהם מוות של אדם נעשה ומתבצע ביודעין, תוך כוונה ומטרה לגרום למותו – כך במקרה של עבירת רצח.

במשפט הישראלי, ישנן שלוש עבירות המתה בלבד וזאת למרות ביקורת רבה ומספר רב של ניסיונות עבר לתקן את חוק העונשין וליצור מדרג אחר ושונה של עבירות המתה (לא נרחיב על כך במאמר שלהלן). הדין הנכון להיום, מגדיר את עבירות ההמתה הללו –

עבירת ההמתה אשר ממוקמת במדרג הנמוך ביותר, היא העבירה המוגדרת בסעיף 304 לחוק העונשין, הקובעת כי מי שגורם ברשלנות למוות של אדם אחר, עונשו יהיה 3 שנים. מדובר בעבירה שמתייחסת למקרה שבו טעות אנוש היא זו שגרמה למוות ולא כוונה או שאיפה לעשות כן ולכן היא נמצאת במדרג הנמוך בעבירות ההמתה. עבירת ההמתה הבינונית, במסגרת חומרת עבירות ההמתה במדינת ישראל, היא עבירת ההריגה אשר מוגדרת בסעיף 298 לחוק העונשין. עבירה זו קובעת, כי מי שגורם למותו של אדם, עונשו יהיה 20 שנים. מדובר בעבירה שאומנם לא מצריכה הוכחה של כוונה, רצון ושאיפה לגרום למוות, אך זה סעיף בחוק שבו עושים שימוש תכוף, במקרה שבו קשה להוכיח את עבירת הרצח – שנתייחס אליה בהמשך – שדורשת הוכחה מובהקת יותר של אלמנטים של כוונה ורצון. עבירת ההמתה השלישית במדרג עבירות ההמתה במדינת ישראל, היא עבירת הרצח, המוגדרת בסעיף 300 לחוק העונשין. עבירת הרצח היא החמורה ביותר בחוק העונשין, שכן מי שמבצע רצח, עונשו יהיה עונש מנדטורי של מאסר עולם. עבירת הרצח היא גם עבירה בעלת פגם מוסרי כבד, שכן היא מתייחסת לסיטואציה שבה אדם מעוניין, שואף ומתכוון – וגם מבצע רצח של אדם אחר. זאת בניגוד לעבירת ההריגה, שבמסגרתה היסודות הנדרשים להוכחה פחות מובהקים ובוודאי שכך גם בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

סיכום ביניים: החוק הישראלי מגדיר שלוש עבירות המתה, כאשר החמורה שבהן היא עבירת הרצח והקלה לכאורה, היא עבירה של גרם מוות ברשלנות. בחלק הבא, נסקור בפירוט כל אחת מאותן עבירות, תוך מתן דוגמאות מוחשיות.

עבירה של גרימת מוות ברשלנות

כאמור, עבירה של גרם מוות ברשלנות, מוגדרת בסעיף 304 לחוק העונשין, אשר קובע כדלקמן: “הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו – מאסר 3 שנים”. כלומר, עבירה של גרימת מוות ברשלנות לא מצריכה כוונה או רצון, אלא רשלנות, דהיינו – אי עשייה ואי ביצוע מעשים שהיה על המבצע לעשות ואז – מותו של אדם, היה נמנע. כלומר, כדי להוכיח שאדם גרם ברשלנות למוות, יש להוכיח כי היה עליו לנהוג בסטנדרט זהירות ידוע ומוכר וכן להוכיח שנהג במחדל, כלומר – אי עשייה. זאת בניגוד לעבירת ההריגה והרצח, שבהן נדרש להוכיח רכיב חיובי של ביצוע מעשה פוזיטיבי, שביצועו גורם למותו של אדם.

במילים אחרות, על מנת להוכיח שאדם גרם למוות ברשלנות, יש להוכיח כי מי שגרם למוות, לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג. בנוסף, יש להוכיח כי בהתנהגותו, נהג במחדל, כלומר לא עשה את מה שהיה מוטל עליו לעשות. כמו כן יש להוכיח שהאדם שגרם למוות, ידע שהוא נוהג במחדל, או לכל הפחות התעלם מכך. הבה נמחיש את האמור במספר דוגמאות –

לא אחת אנו נתקלים במקרים מצערים מאוד של עובדי בניין שנהרגים במהלך עבודתם. ישנם אפילו מקרים שבהם קבלנים ומנהלי עבודה עומדים לדין בשל רשלנותם. אם למשל עובד בניין נפל בשל פיגום לקוי שהיה עשוי מחומר לא יציב, הרי שבמקרה כזה, במידה ויוכח שהקבלן ידע שהוא מעמיד את עובדיו בסכנה ועדיין בחר לעבוד עם חומר לא יציב, הרי שאז אפשר יהיה בנקל להעמידו לדין בגין גרם מוות ברשלנות. במקרה כזה, ניתן גם למצוא חובה שמוטלת על הקבלן, מכוח חוקי בנייה ונהלי בטיחות ובפרט כאשר הקבלן בוחר לעבוד עם חומר שלא עומד בתקן הנדרש לפי חוקי המדינה וכללי בטיחות מוכרים ומקובלים.

לשם המחשה, ניקח עוד דוגמא. קיימת חובה לנהוג בזהירות. בין היתר, כאשר אנו עורכים ניקיון וסדר בביתנו, עלינו לזרוק את האשפה במקום המיועד לכך. לכל הפחות, כאשר אנו זורקים דבר מה שעשוי לסכן צדדים שלישיים, עלינו להזהיר מכך ולהניח את הדבר המסוכן במקום שלא יהווה סכנה. אם למשל אדם מעמיד חפץ חד על הרצפה ברחוב, מבלי להזהיר אף אחד, במקום שמהווה סכנה ואדם שלישי נפגע מאותו חפץ ומאבד את חייו, יתכן שגם בסיטואציה כזו, אפשר יהיה להעמיד לדין את המבצע, בגין גרימת מוות ברשלנות. במקרה כזה, נראה כי התנהגותו של המבצע נעשתה במחדל וכן החובה להימנע מהעמדת כלי מסוכן באמצע הרחוב, היא חובה שמוגדרת בחוקים עירוניים וגם בחקיקה ראשית. לכן, במקרים מסוימים אפשר יהיה להעמיד לדין אדם שהתנהגותו גרמה למוות, בנסיבות המתוארות.

אגב, מקרה מאוד דומה נדון בעבר בבית המשפט העליון, בפרשת “בש” (ע”פ 64\196), שם הועמד לדין אדם שהעמיד מקרר במקום חשוף. אחד הילדים ששיחקו במקום נכנס לתוך המקרר וננעל בתוכו ולאחר מכן נפטר בשל חוסר בחמצן. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין ובהתחשב במבחן האובייקטיבי, הרי שהיה על הנאשם לצפות כי העמדת המקרר במקום חשוף, יכולה להביא למוות. כך יפים הדברים – “…ואולם חוק הוא בישראל שחובת הזהירות אשר חייב אדם למלא בטרם יוכל להשתחרר מאחריות פלילית בגלל מות אדם אחר כתוצאה ממעשהו או ממחדלו, נמדדת לא לפי מידותיו של הנאשם העומד לפני בית המשפט, כי אם לפי מידותיו של ״האדם הסביר״, כלומר לפי קנה מידה אובייקטיבי ובבוא בית המשפט לקבוע קנה מידה זה עשוי הוא להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם”.

לסיכום חלק זה, נבהיר כי עבירה של גרם מוות ברשלנות, אינה מצריכה כוונה או רצון לגרום למוות של אדם אחר וזו ייחודיותה של העבירה הזו. כדי שהעבירה הזו תתגשם – הרי שדי במחדל והפרה של חובת זהירות, על פי קנה מידה של אדם סביר מן היישוב.

עבירת ההריגה

עבירת ההריגה היא עבירה המוגדרת בסעיף 298 לחוק העונשין, הגורס כי “הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה ודינו – מאסר 20 שנים”. כלומר, עבירת ההריגה מצריכה מספר תנאים לצורך הוכחתה. יש להוכיח כי אדם מסוים – שהוא מבצע העבירה – גרם במעשה או במחדל למוות של אדם אחר. בנוסף, בפן הנפשי יש להוכיח כי האדם שביצע את העבירה, היה מודע לכך שבמעשהו הוא גורם למוות. כך שבניגוד לעבירת הרצח שבה נדון בהמשך, אין צורך להוכיח כוונה תחילה, אלא רק מודעות לעצם ביצוע המעשה. מכאן גם הקלות הרבה יותר שבה ניתן להעמיד לדין חשודים בביצוע עבירת הריגה, במקום בעבירת רצח. לא פעם המדינה בוחרת דווקא להעמיד לדין בעבירה זו ולא בעבירה של רצח, משום שקל יותר להוכיח את מעשה ההריגה, מאשר את התנאים המחמירים הנדרשים במסגרת עבירת הרצח.

אגב, שאלה שנשאלת לא אחת, היא: מה ההבדל בין גרימת מוות ברשלנות, לבין עבירת ההריגה, שהרי גם במסגרת עבירת ההריגה, ניתן להעמיד אדם לדין במקרה שהוא גורם במחדל למוות. התשובה לא פשוטה כלל משום שהיא מאוד משפטית. הבה ננסה לפשט – במסגרת עבירה של גרימת מוות ברשלנות, אנו נמצאים במישור הרשלנות, כלומר – אי המודעות והמחדל. כאשר אנו נמצאים במישור של עבירת ההריגה, אנו כבר עוסקים במישור של מודעות, דהיינו – בסיטואציה שאדם מודע למעשה שהוא מבצע, מעשה שבסופו של דבר, גורם למוות. זהו, על רגל אחת, ההבדל בין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לבין עבירה של הריגה. הבה נמחיש זאת בדוגמא מציאותית –

אדם אשר תוקף אדם אחר ובמהלך התקיפה פוגע בראשו של המותקף, במקרה כזה לאותו תוקף לא הייתה כוונה להרוג את המותקף, אלא רק לתקוף אותו פיזית. אך למרות זאת אותו אדם נפטר, כתוצאה מהמכה. במקרה כזה, לא יהיה פשוט להעמיד את התוקף לדין בגין עבירה של רצח. אך בוודאי שאפשר יהיה להעמיד את אותו אדם לדין בגין עבירה של הריגה. הבה ניקח דוגמא אחרת, שתמחיש את הפער בין גרימת מוות ברשלנות, לבין הריגה – אם אדם דוחף אדם אחר, רק דוחף אותו, אך בטעות אותו אדם שנדחף עף על הכביש ונהרג, הרי שבמקרה כזה, בנסיבות מסוימת – בהתאם לראיות שתאסוף המשטרה, אפשר יהיה להעמיד את החשוד על גרימת מוות ברשלנות, שכן לא סביר שדחיפה תביא למותו של אדם. עם זאת, כל אדם אמור להיות מודע לכאורה לכך שדחיפה עשויה לגרום למוות, בסיטואציות מסוימות. כך שסיטואציה כזו מגלמת גם גרימת מוות במחדל – כפי שנדרש בעבירת ההריגה, אך גם במקרים מסוימים, לעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

לסיכום חלק זה: עבירת ההריגה היא עבירה שדורשת הוכחה של מודעות לביצועה וכן מעשה שגורם למוות, בין אם מעשה פוזיטיבי ובין אם מעשה – כמחדל. לכאורה, מדובר בעבירה בעלת מדרג בינוני, מבין עבירות ההמתה הקיימות במשפט הישראלי. עם זאת, מדובר בעבירה שלצדה עונש כבד – 20 שנות מאסר.

עבירת הרצח

עבירת הרצח היא העבירה החמורה ביותר בחוק העונשין, יחד עם עבירות של בגידה שלא נרחיב עליהן במאמר זה. העונש הנלווה לעבירת הרצח הוא עונש מנדטורי, כלומר עונש שלא ניתן לסטות ממנו, אלא רק במקרה חריג שעליו נרחיב בהמשך. העונש הוא כאמור – מאסר עולם. אין ספק שלעבירת הרצח גם נלווה פסול מוסרי מהותי ולא בכדי העונש הוא כל כך חמור. עבירת הרצח מוגדרת בסעיף 300 לחוק העונשין, הקובע – “(1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו; (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם; (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש”. כלומר, עבירת הרצח היא אומנם עבירה אחת, אך היא נושאת בחובה מספר חלופות. רצח של הורים הוא עבירה נפרדת, אך בעלת עונש זהה. כך גם רצח של אדם אחר, לשם הבטחה של בריחה, גם היא עבירה שנכנסת תחת הקטגוריה של עבירת הרצח, אך גם היא עבירה לכאורה נפרדת. זאת ועוד, עבירת הרצח היא עבירה מורכת להוכחה, שהרי היא דורשת מספר אלמנטים שונים, נסביר –

מעשה – עבירת הרצח מצריכה מעשה פוזיטיבי, לא מעשה בדרך של מחדל, אלא מעשה ספציפי. למשל –תקיפה בנשק קר או חם, הזרקה של רעל ועוד. לשם הוכחת המעשה, יש צורך בהוכחה עובדתית, כלומר – האם היה או לא היה.

מודעות לעצם המעשה – במסגרת הוכחת עבירת הרצח, יש להוכיח מודעות למעשה הפוזיטיבי. כלומר, יש צורך להוכיח שאדם היה מודע לכך שהוא דוקר בסכין אדם אחר, או תוקף באלימות עד מוות אדם אחר, או יורה ברובה על אדם אחר.

כוונה תחילה – כאן העניינים מתחילים להסתבך. לא בכדי עבירת הרצח היא עבירה שלא פשוט להוכיח בבית המשפט. כדי להוכיח כוונה תחילה, יש להוכיח את הרכיבים הקבועים בסעיף 301 בחוק העונשין. הבה נסקור את הרכיבים: החלטה להמית – כדי להוכיח עבירה של רצח, יש להוכיח שהרוצח החליט להמית אדם אחר. החלטה להמית לא בהכרח חייבת להיות מוקדמת והיא יכולה לבוא לידי ביטוי גם במהלך אירוע מסוים שלאחריו בוצע הרצח. למשל, כאשר שני אנשים תוקפים באלימות איש את רעהו, הרי שגם במהלך אירוע התקיפה, עשויה להתגבש החלטה להמית. הכנה – יסוד נוסף, במסגרת רכיב “הכוונה תחילה” שאותו יש להוכיח, הוא יסוד ההכנה. כלומר, יש להוכיח שהרוצח הכין את עצמו ואף הכין כלי נשק – לשם ביצוע של רצח. למשל, רכישה של נשק בסמוך לאירוע, מקיימת את יסוד ההכנה, או לחלופין רכישה של רעל. היעדר קנטור – כאן מדובר ביסוד שלילי. כלומר, כדי להוכיח את יסוד הכוונה תחילה, יש להראות כי לא הייתה התגרות של הקורבן ברוצח, בסמוך לאירוע הרצח. למשל, יהיה קשה להוכיח עבירה של רצח, כאשר זו מתבצעת על ידי אישה שהותקפה במשך שנים באכזריות על ידי בעלה.

מכאן, שהוכחה של עבירת הרצח אינה פשוטה כלל. אי לכך, לא אחת המדינה מתקשה להוכיח את העבירה הזו ומעדיפה להעמיד לדין חשודים בעבירה של הריגה, שכן כפי שתיארנו זו עבירה שקל יותר להוכיח היות והיא דורשת רכיבים פחות מובהקים. עם זאת, נעיר, למען הסר ספק, שכל עבירה פלילית יש להוכיח מעבר לכל ספק סביר.

עונש מופחת בעבירה של רצח

כאמור, עבירת הרצח היא עבירה שהעונש בגינה הוא מאסר עולם – חובה. עם זאת, סעיף 300א לחוק העונשין, מקנה לבית המשפט שיקול דעת לחרוג מהעונש המנדטורי ובלבד שתנאי הסעיף מתקיימים. כלומר, בית המשפט יכול לחרוג מהעונש הקבוע לעבירת הרצח במקרה שבו אדם ביצע עבירת רצח, אך בשל ליקוי נפשי או שכלי לא היה מספיק מודע לפסול במעשה שלו, או לחלופין, לא היה יכול להימנע מביצוע העבירה. במקרה כזה, בית המשפט יכול אומנם להטיל עונש מאסר גבוה, אך הוא רשאי לסטות מהעונש של מאסר עולם.

חלופה נוספת שקבועה בסעיף 300א, היא בסיטואציה שבה אדם ביצע עבירת רצח, אך זו כתגובה למעשה אלימות או תקיפה שהופנתה כלפיו. כלומר, ישנם מקרים שבהם אדם מתגונן מפני אלימות. הגנה עצמית היא טענת הגנה שבמידה והיא מתקבלת, הנאשם מזוכה. אך לעיתים הגנה עצמית עשויה לחרוג מן הסביר ואז הנאשם לא יכול להתגונן בצילה ולהיות זכאי מעבירה פלילית. לכן, במקרים כאלו, עדיין יש לנאשם שהתגונן, פתח להימלט לפחות מעונש של מאסר עולם – וזאת בדמות סעיף 300א.

חלופה נוספת שקיימת בסעיף 300א, מתייחסת לסיטואציה שבה אדם ביצע עבירת רצח, כתגובה להתעללות רגשית או נפשית או פיזית שביצע בו מבצע העבירה במשך זמן רב לפני הרצח. הדוגמא הרלוונטית, היא למשל בדוגמא שהצגנו לעיל – על אישה הרוצחת את בעלה בשל התעללות רבת שנים (והיו מקרים כאלו בעבר במדינת ישראל).

לסיכום חלק זה – סעיף 300א נועד להקנות לבית המשפט שיקול דעת להקל עם נאשם, שחובת הצדק מחייבת להימנע מלשלוח אותו למאסר עולם. האור בקצה המנהרה הוא דבר חשוב מאוד ובוודאי שיש להקנות אותו לאדם שאולי ביצע עבירה, אך נסיבות החיים או המעשה, מחייבות להימנע מלסיים את חייו במאסר.

נעצרתי בחשד לביצוע עבירת המתה – מה לעשות?

עבירות המתה, כפי שהסברנו במאמר זה, הן עבירות חמורות מאוד, שעשויות לשלוח את מבצע העבירה לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח. לכן, העצה היחידה שנוכל להעניק לכן\ם הגולשות והגולשים, במקרה שבו נעצרתם\ן בחשד לביצוע עבירת המתה, הוא לפנות בהקדם לעורך דין פלילי בעל ניסיון בייצוג בעבירות אלו. אל תיחקרו ללא שנועצתם בעורך דין ואל תמסרו שום גרסה לחוקר המשטרה, לפני שתקבלו את זכותכם.

עבירות המתה, 5.0 out of 5 based on 6 ratings