המשפט מתחלק לשלושה ענפים: הענף הראשון הוא בין החברה, המיוצגת על ידי המדינה, מול אזרח שפשע. זהו המשפט הפלילי. הענף השני הוא בין אדם לאדם. זהו המשפט האזרחי, שכולל דיני נזיקין, חוזים, עשיית עושר ולא במשפט, משפט עבודה, דיני משפחה ועוד. הענף המשפטי השלישי הוא בין האדם לרשות המקומית. זהו – על רגל אחת – תחום המשפט המנהלי.

תחום המשפט המנהלי – עוסק בסמכויות של הרשות המקומית, בבואה לפעול מצד אחד לטובת האזרח, אך מצד שני, לעיתים היא פועלת לרעת אזרח מסוים. אך נשאלת השאלה, מה חשוב לדעת על המשפט המנהלי? איך ניתן לפעול נגד הרשות הציבורית, במקרה של החלטה שיש בה כדי לפגוע באזרח מסוים או בקבוצה של אזרחים? בהתאמה, מהי עתירה מנהלית? מהן הסמכויות של בית המשפט במסגרת המשפט המנהלי? על כל אלו, נשיב במאמר שלהלן, שאותו חיברנו לידיעתכן\ם ולנוחיותכן\ם, הגולשות והגולשים, לאמור:

הערה לפני שנתחיל – המאמר שלהלן הוא מאמר כללי בלבד ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי.

תפקידו של המשפט המנהלי:

למשפט המנהלי יש תפקיד חשוב בחיי היום יום של כולנו, אזרחי מדינת ישראל. מכוח המשפט המנהלי, אנו זוכים בקבלת רישיון נהיגה. מכוח המשפט המנהלי, אנו מקבלים את רישיון העסק שלנו, או רישיון לעסוק במקצוע מסוים. המשפט המנהלי מתווה את הדרך שבה הרשות המקומית תבנה מבנים מסוימים לטובת הציבור. בזכות המשפט המנהלי, אנו ניגשים למכרזים הנוגעים לרשויות המדינה והרשימה עוד ארוכה מאוד. אך אם “נתמצת” את החלק הזה, אזי תפקידו של המשפט המנהלי הוא להסדיר את היחסים שבין הפרט לרשות הציבורית. רשות ציבורית יכולה להיות עירייה, מוסד ממשלתי, משרד ממשלתי, או תאגיד סטטוטורי (למשל – לשכת עורכי הדין, או חברה מסחרית – ממשלתית).

אמות המידה של המשפט המנהלי:

כאשר הרשות הציבורית מבקשת להוציא לפעול החלטה מסוימת, הרי שזו החלטה מנהלית. מכאן, שבמסגרת המשפט המנהלי, ישנן שלוש אמות מידה, שמכוחן, האזרח יוכל “לעתור” נגד החלטת הרשות המקומית. הבה נציג את אותן אמות מידה:

סמכות – הכלל הבסיסי במשפט המנהלי, הוא עיקרון הסמכות המנהלית. דהיינו – רשות ציבורית יכולה לפעול רק כפי שקובע החוק שמותר לה לפעול. כלומר, כדי שרשות ציבורית תפעל בדרך מסוימת, הפעולה הזו צריכה להיות מפורשת בחוק, בין אם למישרין ובין אם בעקיפין. החלטה שניתנה ללא סמכות, היא החלטה שניתן לבטל במסגרת עתירה מנהלית.

פרוצדורה – הכלל במשפט המנהלי, הוא כי הרשות המקומית צריכה לפעול בהתאם להוראות הדין. כלומר, החלטה מנהלית צריכה להתקבל בהתאם לפרוצדורה שקובע החוק המסוים הרלוונטי להחלטה. למשל, אם חוק מסוים מחייב את הרשות הציבורית להתייעץ עם גוף מסוים, אזי על הרשות לעשות כן ובמידה ולא תעשה כן, הרי שהחלטתה תינתן שלא בהתאם לפרוצדורה הנדרשת. במקרה כזה, עשויה להיווצר עילה לבטל את ההחלטה.

מידת הסבירות – כדי להחליט שהחלטה מסוימת שניתנה על ידי הרשות המקומית אינה סבירה, צריכים להתקיים אלמנטים כבדי משקל, שמאירים באור שלילי את החלטת הרשות. למשל – שיקולים זרים, החלטה גורפת שפוגעת בציבור רחב מבלי לתת משקל לנושאים נוספים, העדפה של החלטה מסוימת על פני אפשרויות אחרות ועוד.

כך או אחרת, בית המשפט לרוב יימנע מלהחליט כי החלטה של רשות ציבורית אינה סבירה, משום שאין זה תפקידו של בית המשפט לשים את עצמו בנעליה של הרשות המנהלית. כמו כן, הכלל במשפט המנהלי, הוא כי לרשות המנהלית יש מתחם סבירות רחב. נעיר כי החלטה מנהלית יכולה להיות בסמכות וכן להתקבל בפרוצדורה הנדרשת, אך לא סבירה.

בית המשפט המוסמך לדון בעניינים מנהליים:

בישראל, קיים בית משפט ייעודי העוסק בעניינים מנהלים. מדובר בבית המשפט המחוזי, ביושבו כבית משפט לענייני מנהליים וזאת בהתאם לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש”ס–2000 (להלן: החוק). על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינים מנהליים, אפשר לערער לבית המשפט העליון. עם זאת, עתירות הנוגעות להתקנת תקנות או חקיקת חוקים, יופנו לבית המשפט העליון ביושבו כבג”ץ.

מהי עתירה מנהלית:

עתירה מנהלית, היא עתירה על החלטה של רשות מנהלית. בהתאם לחוק, קיימת רשימה ארוכה של נושאים והחלטות, שבמסגרתם יכול אזרח להגיש עתירה מנהלית. למשל – ענייני חינוך, רווחה ועוד. עתירה מנהלית היא עתירה שמופנית נגד החלטה של רשות, כלומר – במסגרת עתירה מנהלית, העותר מבקש לקבל סעד של צו עשה או אל תעשה. דהיינו, עתירה מנהלית אינה עתירה לסעד כספי.

לסיום נעיר, כי תחום המשפט המנהלי מורכב מאוד. לכן, אם נפגעתם מהחלטת הרשות, כדאי לפנות לעורך דין מנהלי, לשם בחינת אפשרות להגיש עתירה מנהלית.